ראש הציפור

מעשי רצח קטנים וסגורים בקופסה, ככה אני אוהב אותם, הכל נסגר בעדינות ומחליק למקום, המשרת שב השיער וסמוק הלחיים מתגלה כשתיין בהחבא שמסלק את כלי הכסף בשביל לשלם את חובות ההימורים שלו, רוח הרפאים במרתף היא בתה הלא חוקית של הטבחית השתקנית המרירה שמגודלת שם בהחבא, פרי אהבהבי חופשת קיץ עם הלורד הצעיר והשחצן בעל ראש הזהב ועיני הברקת שחזר לפנימיה עם בא הסתיו. עתידים לא יוכתמו, קריירות מזהירות במשרד החוץ לא יגדעו, העובדים ילמדו את מקומם והצדק יהיה מהיר אך דיסקרטי.

לא כך הוא המקרה בבית רוולסטיין, לפחות אלה הן השמועות שזלגו אליי דרך רשת הריגול השברירית שלי. המוניטין שלי, כישוריי השכליים שטופחו בעמל של שנים ומשמעת הברזל שלי, כל אלה אומרים לי שאותו עניין מלוכלך ינוח מהר מאוד על סף דלתי, כאותן מנחות דוחות של גוויות שחיות המחמד נוטות להניח על המפתן. לפניותיו של הנכבד רוולסטיין לא יהיה ניתן לסרב בקלות . אולי שיניו של הארי הזקן קהו במעט, אך שנים של מתן פקודות, עושר שאף אם התדלדל עדיין היה נכבד וערמומיות נכלולית שהסגירה מוצא אולי מעט פחות נכבד מזה שהתגדר בו, כל אלה הפכו אותה תקרית אומללה לבעייתי שלי, גם אם המחשבה עליי ועל כישוריי עדיין לא עברה בראש רוולסטיין ואנשיו.

השחר החל לעלות בינות לצריחי הקתדראות היפיפיות של מכון המחקר המלכותי, עוד מעט העיר תואר בזהוב, זרם חרישי של עירנות ישטוף עליות גג וחדרי משרתים צרים. גברים ונשים יקומו ממטותיהם החמות אל הצינה בדרכם למלא את מטלות הבוקר השגרתיות. מים חמים למקלחת, תה שחרית, מיץ תפוזים,בייקון וביצה, מקטרת או סיגר לאדון. חבוקים בחמימותה של השגרה, גם אם כבולים על ידי מעמד, בן כלאיים שכמותי לפעמים מתמלא קנאה באנשים פשוטים שכאלה ובחייהם חסרי הדאגות מלאי החטאים הקטנים, השיחות וההלצות הקבועות עם בני מעמדם, ידיעת מקומך.

בעודי הוגה, ידיי פעלו כשלעצמן. אקדח הושם לבטח במגרה, נצרתו פתוחה, פריט ברברי מן הצפון נשלף מן הכספת האמיתית (בניגוד לזו המוחבאת מאחורי תחריט העץ שעל הקיר) , הונח על השולחן וכוסה בקפידה, קטורת מטהרת הוצתהעל מנת לנקות את אווירו של החדר מריח התערובות האקזוטיות אותן חקרתי בלילה חסר שינה זה, מסמכים הפזורים על השולחן באי סדר הוחבאו בעוד אחרים, מרשימים יותר למראה (אם כי תוכנם פרוזאי למדי במקצועי), סודרו באי סדר מכוון על שולחן העבודה המרוחק. תוכניות עבודה שורטטו, מכתבים מוכנים מראש הוכנסו למעטפות, טקסים קטנים.

עכשיו אני מוכן ככל האפשר לכאוס המתרגש עליי, מאיים לטרוף את קיום הביניים הנוח שבניתי לעצמי באבלון הזו של העידן המודרני. כל מה שהשגתי אולי יאבד; רכושי, הכשרתי, עמל וסבל  בן שנים, חיי, כל אלה עומדים בסכנת כליון והאיש שאולי יביא אותי לחורבני ודאי רק הוגה בי ברגעים אלה, פעולה מתגבשת במוחו כמו טיפת דיו של הסתברות שחורה. אני מפחד והבטן שלי נופלת דרך אותו חור מתוכו הלב מזנק מעלה כשמתאהבים והכל מחליא והכל נורא ומסוכן והעולם מלא קצוות משוננים וביצות ודברים גדולים ולא אכפתיים שירמסו אותך בלי משים אם רק לא תביט.

ועם זאת, זמן כה רב עבר מאז הייתי מאושר כל כך. כי מתוך הפחד באה פעולה, כי שיר הייאוש הוא נועז, כי נשבר לי להתשתבלל כאן במסווה הבורגני הזה, חי חיים של איש רך בעוד הזוויות שבי מגרדות את הציפוי מבפנים. וכשמגיע הבוקר אני עומד מול החלון, מביט בזריחה בעיניים דומעות ושר מעמקיי גרוני משהו שאין לו מילים שאפשר לכתוב ושאם תשמעו לא תוכלו לשכוח, והשמש שורפת רצועות שומן מהנשמה שלי.

כשהכל נגמר, אני מתרחץ, מחליף לבגדים נקיים, מתיישב שוב אל השולחן ומזמין מסוכנת הבית קנקן של קפה מן התערובת המשובחת ביותר. אחרי הכל, אורחים רמי מעלה צפויים להגיע.