את מביטה אליי למעלה, עינייך אגוז

האקס ליבריס שלך
נושא את פניה של בתי

רקוויאם לכלב טיפש

לפני חצי שעה הכלב שלי מת. חזרנו מביקור אצל המשפחה של יעל, הייתי חצי מסומם מהשינה החטופה ברכב וכל מה שרציתי היה לקחת את הכלב לעשרים דקות בגינה ואז להספיק עוד שעה-שעתיים של עבודה לפני שאלך לישון. לואי פרץ החוצה במהירות ואני התעכבתי לקחת שקית. חיפשתי אותו בחצר האחורית אבל הוא לא היה שם אז עליתי במדרגות וראיתי שהאדיוט עלה למעלה והוא משחק בין שתי מכוניות חונות. הוא ראה אותי וחצה את הכביש בריצה, "לואי!" צעקתי – מודע למחצה לרכב המתקרב, האדיוט עצר מייד באמצע הכביש ובהילוך איטי הביט בי ואז במוות שלו בדמות פגוש של רכב משטרתי שנסע במהירות מעט גבוהה מהמותר. הגוף שלו רעש והתנגש כמו שק של אבנים ואז נפלט לאחור, שוכב על הכביש. צעקתי כמו חיה פצועה ורצתי אליו, השוטרת צורחת עלי שזה באשמתי ואני מתייפח ליד הדבר השבור שרק לפני שנייה היה משהו שאפילו לא ידעתי שאהבתי כל כך. המולה ושכנים מודאגים מסביב, השוטרת כמעט בוכה והשוטר שנהג ממשיך למלמל "לא יכלתי לראות אותו, לא יכלתי לראות אותו". אמרתי להם שזה בסדר, זה באשמתי. הרמתי אותו כשזיהיתי עוד רכב מתקרב. אנשים ניסו להתקשר לוטרינר, הדופק של לואי האיץ ואז שקע, לחצתי לחיצות קטועות על בית החזה אך הכל היה מעט מדי, מאוחר מדי. הדופק של לואי נעלם, העיניים נהיו מאובנות, לואי היה מת. אחת השכנות, איני יודע מיהי אבל נתונה לה אהבתי הנצחית, השיגה את הוטרינרית בפיירברג. רצתי לשם עם לואי על הידיים, כולי צבוע בדמו, פרצתי למשרד והנחתי אותו על שולחן הניתוחים. הדלת נסגרה ואני התחלתי לבכות. שתי נערות, השכנה ועוד זרה שהייתה שם, הביאו לי מים ומגבונים לחים. ניקיתי את הדם מזרועותי ובכיתי עוד. כשהוטרינרית יצאה היא הסבירה לי שלא היה לו סיכוי מהרגע הראשון, אמרתי לה שידעתי ושאינני רוצה לראות שוב את הגופה. כל מה שנשאר זה רק בשר מת. השכנה ליוותה אותי הביתה, הגופה תילקח לשריפה. מישהו טוב לב ניקה את הדם מכניסת ביתי. ואני באמת לא ידעתי שאני אוהב אותו.